תנ"ך על הפרק - במדבר יא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר יא

128 / 929
היום

הפרק

הַמִּתְאוֹנֵנִים, הַמִּתְאַוִּים, תְּפִלַּת מֹשֶׁה, הַזְּקֵנִים, אֶלְדָּד וּמֵידָד

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויתפלל משה אל ה'. תניא, אמר ר׳ אלעזר, משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה אל ה׳, אל תקרא אל ה׳ אלא על ה', שכן דבי ר' אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן אנראה דר"ל דבי ראב"י דורשין אלפי"ן כמו דכתיב עייני"ן ולהיפך, והטעם הוא משום דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות, ואל"ף ועיי"ן הם ממוצא אחד, ובכלל הדרשה עיין במהרש"א שכתב לא ידענו מה הטחת דברים איכא כאן והלא לשון זה נמצא בכמה נביאים וכו', ועיי"ש שהגיה בגמרא שהמכוון לפסוק אחר, וכל דבריו דחוקים לדעתי, כפי שיתבאר למעיין. אבל אני תמה עליו מאוד על שתמה לחנם, כי הלא הפרשה שבכאן מלאה הטחת דברים קשה ממשה להקב"ה כמבואר בסמוך מפסוק י"ט והלאה, ויאמר משה למה הרעות לעבדך וגו', האנכי הריתי את העם הזה וגו' מאין לי בשר וגו' לא אוכל אנכי לבדי וגו', ואם ככה את עושה לי וגו', שכל דברים אלה לגבי משה נחשבים לטרוניא ותרעומות ודברים קשים, ומה שהביא הגמרא הפסוק ויתפלל משה, פשוט הוא מפני שתחילת הענין הוא וכעין הקדמה ומבוא להפרשה ומכוין להמשך כל הפרשה, ומסמיך הדרשה על הלשון אל ה' כאלו היה כתוב על ה', כלומר שבא בטרוניא ובתרעומות ורוגז על הקב"ה. .
(ברכות ל"ב א׳) והאספסוף וגו'. תניא, אמר רב יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה בפרטי העשר נסיונות נבאר אי"ה לקמן בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ שם. .
(ערכין ט"ו ב׳) זכרנו את הדגה. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר דגים ממש וחד אמר עריות, מאן דאמר דגים – דכתיב אשר נאכל, ומאן דאמר עריות – דכתיב חנם גהכונה שנאסרו להם קרובות, ודגה הוא מלשון וידגו לרוב, ויתבאר ע"פ מ"ש בספרי וכי חנם היו נותנים להם דגים אם תבן לא ניתן להם אלא מאי חנם – חנם מן המצות, וי"ל דמ"ד דדגים פירושו עריות לא ניחא ליה בתירוץ זה משום דלא שייך כלל לענינא הא דחנם מן המצות, וגם לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא למ"ד זה בפי' חנם דהוו מייתי דגים ממקום הפקר שהקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך המים, מפני הטעם שנבאר בסמוך אות ה', ולכן מפרש דדגים פירושו עריות, ויהיה לפי"ז באור המלה חנם משום דעריות של קרובים ישיגו בחנם לא כמו רחוקות. .
(יומא ע"ה א׳) את הקשואים. תנא דבי רבי ישמעאל. למה נקרא שמן קשואים – שהם קשים לגוף כחרבות דבמס' ע"ז י"א א' הלשון שקשים לכל גופו של אדם, ועיי"ש עוד. .
(ברכות נ"ז א׳) את הקשואים וגו׳. פליגי בה ר׳ אמי ור׳ אסי, חד אמר טעם כל המינים טעמו במן, טעם חמשת המינים הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינים טעמו טעמן וממשן וחמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן המ"ד טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו הוא מפני שהם קשים לעוברות ולמניקות, כדאמרינן בספרי משל לאומר לאשה אל תאכלי בצל מפני התינוק, ועיין בסמוך, ומ"ד חמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן הוא מפני שלא התרעמו רק על חמשת המינין, ע"כ משום שהיה המן חסר ממשן שהוא קשה לעוברות ולמניקות כמש"כ, אבל טעמן לא היה חסר, שכל הטעמים היו במן, דטעמן אינו קשה.
והנה לפי המבואר בזה מפורש דהא דלא טעמו טעם הוא רק מחמשת המינין שבפסוק זה, מפני שקשים לעוברות ולמניקות, אבל טעם דגים בודאי טעמו, אבל קשה לפי המבואר כאן באגדה שהדגים שאכלו במצרים היו דגים קטנים שהזמין להם הקב"ה בתוך המים [ע"ל אות ג'], ואיתא בכתובות ס' ב' שדגים קטנים קשים למניקות, וא"כ הו"ל לחשוב שגם טעם דגים לא טעמו במן מאותו הטעם שלא טעמו חמשת המינים מפני שקשים לעוברות ולמניקות, והנה ברש"י פסוק זה במקום חוץ מאלו חמשת המינים כתוב רק חוץ מאלו, ולפי"ז קאי גם על דגים, אבל הן בגמרא ובספרי מפורש חמשת המינים, וצ"ע. .
(יומא ע"ה א׳) נפשנו יבשה אין כל. מהו אין כל, אמרו עתיד מן זה שתיפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא ולא נתבאר לי על מה סמכו חז"ל לדרוש כן, וי"ל דקשה הלשון שאמרו אין כל, ולמה אין כל, והלא אכלו את המן, ולכן דרשו כל מלשון עכול שהוא התבשלות המאכל במעיים [בחסור הע' כאשר כן נמצא בהרבה תיבות], וכמבואר באגדה כאן שהיה המן כבלע באברים ולא היו צריכים לנקבים, והתאוננו שמכיון שאין מוציאים מה שמכניסים הלא עתיד המן לתפח כריסם, כי כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. .
(יומא ע"ה ב׳) כטעם לשד השמן. מהו לשד, א"ר אבהו, מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, מה שהאם אוכלת, אף המן כל זמן שישראל אוכלים אותו מוצאים בו כמה טעמים, איכא דאמרי, לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים זרומז להמבואר בסוגיא כאן, כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש, כאן ובפ' בשלח, א"ר יוסי בר חנינא, לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקת דבש. ובמ"ר פ' בשלח הגירסא לנערים לחם ולזקנים דבש ולתינוקת שמן, ונראה ראיה לגירסת הגמרא מספרי כאן, דבר אחד משמש לג' לשונות, הלחם והשמן והדבש, וכנראה דריש המלה לשד בנוטריקו"ן לחם, שמן, דבש, וכאן בהדרשה שלפנינו מסמיך ענין שנויי הטעמים על מלת לשד, הרי דהסדר – לחם, שמן, דבש, וגם מצינו בכ"מ שהדבש הוא מאכל תינוקת [ע' נדה מ"ה א'].
ומה שיש עוד דרשות ובאורים בפסוקים (ז', ח', ט') באו לפנינו בפ' בשלח. .
(שם שם א׳) בכה למשפחותיו. על עסקי משפחותיו חשנאסרו להם עריות וכמש"כ לעיל בפסוק ה', ועיין בירושלמי תענית פ"ד ה"ה מענין זה. .
(שבת ק"ל א׳) כאשר ישא האומן. תניא, א"ר שמלאי, אזהרה לדיין שיסבול את הצבור, ועד כמה, א"ר חנן ואיתימא ר׳ שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק טלא נתבאר ערך הדמיון בזה. ונראה שבא ללמד שאף אם יקרה שאחד מטריד ומצער את הדיין ומדבר קשות וגם מעיז פניו בו וכדומה מן הענינים המטרידים ומצערים את הגוף ואת הנפש, אל יאמר הדיין מה לי ולצרת המשרה הזאת, אניחנה ואפטר ממנה, או שישא בלבו טינא וכעס על בני אדם אלו, אלא ישא ויסבול משאם וטרחתם באהבה, והדמיון בזה מאומן ויונק הוא כמו שהאם האומנת את היונק שלה, הנה אע"פ שהתינוק מטריד וגם מצער לה כדרך התינוקות, בכ"ז הלא לא תשליכהו ולא תרחיקהו מעליה, אלא אדרבה תשעשעהו ותניקהו ותחזור ותחבקנו באהבה וחיבה, ובערך כזה יתנהג הדין עם הצבור גם בפגעו בו, כמבואר. –
ועיין בפירש"י בפסוק ט"ו וז"ל, ואם ככה את עושה לי – תשש כחו של משה כנקבה, עכ"ל. וכונתו ליישב הלשון את בל"נ ולא אתה, וכמה תמהו המפרשים שהרי תשישת הכח מוסבת על משה והלשון את מוסבת כלפי מעלה, וא"כ איך מיושב הלשון הזה, ולבד זה תמוה הדבר, כי כשרוצה לצייר תשישת כח במדה נפרזה האם לא מצא לתאר בבריה יותר חלושה מאשה.
ולכן נראה דהכונה תשש כחו של משה כנקבה המחלשת את הגבר בהזדוגות, ובזה ניחא הכל, כי באמת מוסב התואר כנקבה כלפי מעלה, והחלישות ההיא באמת גדולה היא באפיסת הכחות. .
(סנהדרין ח' א׳) אספה לי שבעים איש. תניא, סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד איש, דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן, ומניין דמשה היה על גביהן, דאמר קרא (פ׳ י"ז) והתיצבו שם עמך – עמך ואת בהדייהו יור' יהודה ס"ל דהיו רק שבעים. ומה דכתיב עמך ס"ל דפירושו – בדומין לך, שיהיו מיוחסים ובלא מום, ורבנן ילפי דין זה מפסוק ונשאו אתך שבפ' יתרו, כמבואר לפנינו שם. –
ועיין בסוכה נ"א ב', תניא. ר' יהודה אומר, היכלות של אלכסנדריא היו בה ע"א קתדראות של זהב כנגד ע"א של סנהדרי גדולה, וכתבו התוס' תימא דר' יהודה אדר' יהודה, דבפ"ק דסנהדרין ס"ל דסנהדרי גדולה היו רק של שבעים איש, וא"כ היה צריך לעשות רק שבעים קתדראות, ומתוך כך צריך לפרש שאותה הקתדרא היתירה על שבעים היתה למופלא שבסנהדרין ולא היה מן החשבון, עכ"ל. והנה אי משום הא לא אריא, יען כי כנראה יש ט"ס בגמרא, והנוסחא האמיתית צ"ל כמו שהיא בירושלמי סוכה פ"ה ה"א, אמר ר' יודא, שבעים קתדראות של זהב כנגד שבעים זקנים, ולפי"ז הענין מיושב בפשיטות דר"י כאן הוא כדעתיה בסנהדרין. –
אלא מש"כ תוס' דהמופלא שבסנהדרין לא היה בחשבון הע"א סנהדרין לכאורה הוא דבר חידוש, יען כי מכבר הדבר מקובל שמספר הסנהדרין היה ע"א. אך באמת מצאתי מתבאר כדבריהם בהוריות ד' ב' לענין חיוב פר העלם דבר בהוראת שגגה מב"ד איתא במשנה שם הורו ב"ד ולא היה מופלא של ב"ד שם הרי זה פטורים, ואין לומר דאותו המופלא היה ממספר הע"א, והיינו שהע"א סנהדרין בחרו מתוכם אחד מופלא להיות להם לראש, זה אינו, דלפי"ז למה דוקא אם לא היה המופלא, והלא אפילו אם היה חסר רק הקטן שבסנהדרין אין הוראתם הוראה לענין זה כמבואר בהוריות ג' ב' אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא, אלא ודאי היה המופלא נוסף על מספר הסנהדרין, וכ"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ב משגגות וז"ל, במה ד"א שב"ד חייבין כשהיו המורים ב"ד הגדול של ע"א ויהיה עמהם ראש ישיבה בהוראה, עכ"ל. והרבותא בזה דנקט מופלא אע"פ דכפי שכתבנו גם קטן שבסנהדרין מעכב, י"ל דאשמעינן דהו"א כיון דעיקר מספר הסנהדרין ע"א יש שהם המספר הקצוב, כמבואר לפנינו בפסוק זה, שוב לא מעכב חסרון המופלא, קמ"ל. ועיין מש"כ בפ' שלח (ט"ו כ"ד).
וע"פ המבואר יתבאר לשון המשנה בזבחים י"א ב', אמר שמעון בן עזאי, מקובלני מפי שנים ושבעים זקן, והיינו ע"א סנהדרין עם אחד מופלא, כמש"כ, וכן מצאתי בתפא"י סנהדרין פ"א מ"ו. וכן יש לכוין ע"פ זה מעשה דתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים להעתיק לו התורה (מגילה ט' א'), ופשוט שכנס כמספר ע"א סנהדרין עם האחד המופלא הנוסף עליהם, כדי שיהיה בטוח באמתת ההעתקה. .
(שם ב׳ א׳, ט"ז ב׳) אספה לי שבעים איש. תניא, מאי דכתיב (קהלת י"ב) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות, אין אסופות אלא סנהדרין, כמה דתימר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל יאנראה הכונה מפני שכל דבר היוצא מפי א' אינו ברור כ"כ, כי יכול להיות ששגג וטעה, משא"כ דבר היוצא מאסיפת חכמים הוא חזק ואיתן וכמו נטוע במסמרים, משום דכיון שרבים חקרו ושקלו וטרו בזה בודאי חקרו ודרשו ועמדו על טעמו של דבר ובירורו להוציא אמת לאמיתו.
ועל יסוד סברא זו בארנו במק"א המאמר הידוע אלו ואלו דברי אלהים חיים, אשר רבים טרחו בהבנתו, כי איך יתכן שזה שאומר מותר וגם זה שאומר אסור שניהם דברי אל"ח, והלא האמת רק אחד הוא, ובארנו הכונה משום דע"פ דעות שונות ומתנגדות זל"ז באות סברות שונות ומתוך כך מתברר אמתת הדין, וא"כ מכיון שע"פ דעות סותרות מתברר הענין, ממילא הוו דברי אלה ואלה דברי אל"ח, כלומר דבזה רצון ה' שיחלקו בדעותיהם כדי לברר הדבר. ועוד בארנו מענין זה האגדה דחגיגה ג' ב' על פסוק זה דקהלת ועוד אגדות שונות, וכאן די בזה. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) מזקני ישראל. א"ר חמא בר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במדבר – ישיבה עמהם, שנא' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל יבסמך על הדרשה שבסמוך אין זקן אלא חכם יעו"ש, ובכלל ענין הישיבה ולמוד התורה הנהוג אז בישראל בארנו בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן עיי"ש וצרף לכאן. .
(יומא כ"ח ב׳) מזקני ישראל. תניא, אין זקן אלא חכם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל יגבאור הענין, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו אסף חכמה ודעת ע"פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכמ"ש באיוב ל"ב אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י"ב) בישישים חכמה, אבל בלא"ה אין מעלה לזקנה על הבחרות, ולכן כשאמר הקב"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל בודאי כונתו לחכמים ובעלי דעה. אכן יש שמשפיע הקב"ה מרוחו רוח חכמה ותבונה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו ונועדה בטבע רק לזקן, כמש"כ. וזו היא כונת אונקלוס שתרגם על בן זקונים – בר חכים, וזהו טעם הרבה דרשות חז"ל בענין זה ביומא כ"ח ב' אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ואברהם זקן אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וכן דרשו גם ביצחק וביעקב דכתיב גם בהו התואר זקן, והיינו משום דעיקר המעלה והסגולה בזקנה היא החכמה, ואל"ה אין להכתוב ליחס בתואר זה, וע"ע מש"כ בפ' קדושים בפ' מפני שיבה תקום. .
(קדושין ל"ב ב׳) מזקני ישראל. מכאן אתה למד שחלק הקב"ה כבוד לזקנים ידואפילו לדרשות הקודמות דזקנים שבכאן ענינם חכמים ג"כ ניחא, דמה שחלק הקב"ה כבוד לזקנים הוא מחמת חכמתם, כמש"כ באות הקודם, אכן גם לפי פשוטו ניחא, כמו דקיי"ל במסבה הלך אחר זקנה.
(ב"ב ק"כ א') [ספרי] והתיצבו שם עמך. מהו עמך – בדומין לך, מה אתה אינך לא גר ולא נתין ולא ממזר, אף הם לא גרים ולא נתינים ולא ממזרים טוועיין בבלי סנהדרין ל"ו ב' דמביא שם פסוק זה לראיה דסנהדרין צריכין להיות מיוחסים בלא פגם משפחה, ודחו דאין ראיה מכאן, די"ל שאני כאן מפני כבוד השכינה, וילפו זה מפסוק דפ' יתרו ונשאו אתך, יעו"ש לפנינו, אבל אין ה"נ, דכאן ממעט ופוסל כל הני דחשיבי כאן מפני כבוד המקום, ויש ללמוד מזה לכמה דברים שיש בהם משום כבוד המקום שאין להשתמש בכאלה. .
(ירושלמי הוריות פ"א ה"ד) עד חדש ימים. ולהלן הוא אומר (פ' ל"ג) הבשר עודנו בין שניהם, הא כיצד, בינונים לאלתר מתו, רשעים מצטערין והולכין עד חודש ימים טזכנראה מפרש דמה דכתיב והיה לכם לזרא קאי על משך כל החודש ולא בסופו לבד. .
(יומא ע"ה ב׳) עד חדש ימים. תניא, מניין שאין מחשבין שעות לחדשים, שנאמר עד חודש ימים, ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים יזר"ל לחשב חודש כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, שכן היקף מהלך הלבנה, כנודע, אלא מחשבין ימים שלמים, כפי שיתבאר, וע"ל בפ' מסעי עוד דרשה בזה הענין, ונ"מ בזה לדינא פירש"י כגון האומר לאשתו הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חודש זה והיה חודש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש שעדיין לא כלתה חדשה של לבנה אלא מחשבין לחודש שלם, והרי זה לא בא בזמנו ומגורשת, גם נ"מ בנודר שיהיה אסור חודש דבר פלוני אינו אסור רק מבערב ולא מזמן המולד.
ואני תמה על מה הוכרח לפרש בציורים כאלה ולא בפשיטות שנ"מ למנות ר"ח משעת המולד ויהיה החציו השניה של אותו היום נחשב ליום שלם ולמחרתו יום שני, וכן להלאה, וזה נ"מ גדולה ופשוטה בחשבון כל המועדים וכלל חשבון השנה וענינים הרבה מאוד הנוגעים במצות עשה ול"ת ואיסורי כרת וכו', כמו פסח ויוהכ"פ וכדומה, וצע"ג. .
(מגילה ה' א׳) עד חדש ימים. מכאן שאין נדוי פחות משלשים יום יחעיין ברא"ש פ"ג דמו"ק סי' ז' שהביא ירושלמי זה ופירשו דאין בהכרח שיהיה המנודה מנודה שלשים יום, משום דאם נתחרט על מעשיו מתירין לו נדויו מיד, ואם לא פייס גם לאחר ל' יום עומד בנדויו לעולם, אלא הכונה שלכתחילה מנדין אותו על ל' יום דהוי כעין זמן ב"ד ששיעורו ל' יום, ועיי"ש עוד ולפנינו בפרשה הסמוכה פ' י"ד בדרשה תכלם שבעת ימים. .
(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א) שש מאות אלף רגלי. אמר להם משה לישראל, בשבילי נצלתם כולכם מגזירת פרעה יטרומז להאגדה שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל במים הוא לוקה וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכיון דשדיוהו למשה אמרו תו לא חזינא כהאי סימנא, ובטלי גזירותייהו, והם לא ידעו שמה שראו שבמים הוא לוקה קאי על הלקוי שנענש במי מריבה, וזהו שאמר בשבילי נצלתם כולכם, שבטלה גזירת פרעה, ודריש רגלי כמו בשבילי, כמו ויברך ה' אותך לרגלי (פ' ויצא). וכתב המהרש"א שדרשו כן מפני שהלמ"ד של רגלי נקוד בחיר"ק, ולפי פשוטו היה צריך להיות מנוקד בציר"י, עכ"ל, וצ"ע. שהרי כמה פעמים נמצא בתנ"ך מלה זו במובן זה ובנקוד חיר"ק, עיין בפ' בא (י"ב ל"ז) שש מאות אלף רגלי, ובשופטים (כ') ארבע מאות אלף איש רגלי, ועוד. –
ולכן נראה דדריש ע"ד רמז ואסמכתא מלשון העם אשר אנכי בקרבו, וכאומר – העם שזכותי בקרבו, וכסמך ראיה לפי' זה, שכן בע"י מביא כל הפסוק הזה, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואין להאריך בזה, כי כל דרשה זו באה ע"ד הדרש ואסמכתא. .
(סוטה י"ב ב׳) דגי הים יאסף להם. מכאן דדגים לאו בני שחיטה הם, אלא באסיפה בעלמא סגי כואע"פ דבסמוך גבי שליו (פסוק ל"ב) כתיב ג"כ לשון אסיפה ויאספו את השליו, ושלו בודאי טעון שחיטה כי מין עופות הוא, אך התם אינו כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחרינא, אבל הכא כתיב אסיפה אצל שחיטת בהמה, כדכתיב הצאן ובקר ישחט אם את כל דגי הים יאסף, ומדשני בדבוריה וכתב אסיפה ש"מ דוקא הוא, וכן הדין בחגבים שא"צ שחיטה, ומבואר לפנינו ס"פ שמיני, ומכיון דא"צ שחיטה אין בהם משום אבר מן החי אם אכלם חיים או כשחותך אבר מהם, וגם אין איסור אבר מה"ח שייך רק היכי דשייך איסור דם, ודם דגים מותר, ומ"מ אין לאכלם חיים משום בל תשקצו את נפשותיכם דמאיסי הן וכמבואר לפנינו ס"פ שמיני. ונראה דבכלל זה גם לחתכם חיים שלא להתרגל במדות אכזריות, ולבי יתחמץ בשעה שאני רואה מחתכים דגים חיים. .
(חולין כ"ז ב׳) ויתנבאו במחנה. מאי נתנבאו, אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, על עסקי שליו הם מתנבאים, עלי שליו, עלי שליו כאפירש"י צורך שעה היתה, עכ"ל. ונראה שמפרש שאמרו עלי שלו בלשון צווי, ולאיזה צורך צווי על השלו שיעלה, לכן פירש שצורך שעה היתה. , ורב נחמן אמר, על עסקי גוג ומגוג הם מתנבאים כבומביא על זה סמך מפסוק דיחזקאל ל"ח. ובכלל הרבה רמזים נאמרו במקור דרשות אלו, ובחא"ג כתב בשם ת"י דכולהו נפקי מהאי קרא ממלת במחנה דכתיב ויתנבאו במחנה, ר"ל יהושע משמש במחנה ישראל אחריו, ובשלו כתיב ויטוש על המחנה, ובענין גוג ומגוג – במחנה גדולה שיבא לעתיד, עכ"ל. אמנם כל אלה אינם רק רמזים בעלמא ועיקר הדבר צ"ל שהיה הדברים לחז"ל בקבלה וסמכום אקרא, ועיין בבעל הטורים. .
(סנהדרין י"ז א׳) מתנבאים. תניא, בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויים לאותה גדולה, אמר הקב"ה, הואיל ומיעטתם עצמכם הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם, שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו, מנלן, הכא כתיב ויתנבאו ולא יספו והתם כתיב מתנבאים, עדיין מתנבאים והולכים כגומפרש בגמרא דא"א להביא ראיה דשאר הנביאים נבאו ופסקו, משום דכתיב ויתנבאו ולא יספו, יען כי מלות אלו ולא יספו אפשר לפרש גם במובן הוספה וכמו בפ' ואתחנן קול גדול ולא יסף, אך קשה, דהא עכ"פ כתיב ולא יספו, ואפשר לפרש ולא פסקו וא"כ היו הענינים סותרים, ומנ"ל לפרש כאן ולא יספו מלשון תוספת, וצ"ל דכיון דיש לו שני מובנים בבאור הפעל יסף מלשון תוספת. ומלשון הפסק, ולכן הכונה דאחרי שהפעל ויתנבאו מורה על העבר ולא על העתיד לכן לפי"ז בהכרח נפרש ולא יספו מלשון תוספת ודו"ק. .
(שם שם) אדני משה כלאם. א"ר לוי, כל דמותיב מלה קמיה דרביה אזיל לשאול בלא ולד, שנאמר ויען יהושע ויאמר אדוני משה כלאם, וכתיב (ד"ה א׳ ז') נון בנו יהושע בנו כדס"ל דמה שאמר כלאם הוי כהוראה, כאומר לו ראוים הם לכך, ומ"ש בלא ולד הכונה בלא ולד זכר, כי נקבות היו לו [ע' רש"י מגילה י"ד סע"ב] ולשון התוס' מגילה ג' ב' מפורש שלא היה לו בן זכר, והכתוב מספר שלא יפה עשה יהושע, ולכן כתיב משרת משה מבחוריו, אשר באמת תואר זה אינו מוכרח להזכיר כאן לענין, אלא אמר הכתוב שהיה משרת משה מבחוריו היה לו יותר להזהר שלא לדבר בפני אדונו גם דבר זה דהוי כמורה הלכה. –
ודע שאמרו בחלק ק' ב' הקורא לרבו בשמו הרי זה אפיקורס, ופירש"י שאינו אומר אדוני פלוני, עכ"ל. ולכאורה מניין לו זה, ודילמא אסור לקראו כלל בשמו, אלא לומר רבי סתם, אך הנה מפסוק שלפנינו מוכרחת דשרי כן, שהרי כן אמר יהושע אדוני משה. והש"ך ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ט"ו כתב דדוקא שלא בפניו מותר לומר רבי פלוני אבל בפניו אסור גם זה אלא צ"ל רבי סתם, ותפסו עליו האחרונים שנעלם ממנו לפי שעה פסוק זה שאמר יהושע בפני משה אדוני משה.
והנה אע"פ שבודאי אישתמיט ליה לשעה פסוק זה, דאל"ה לא יתכן שלא זכרו, בכ"ז אפשר לקיים דיניה ולומר דמפסוק זה אין ראיה מכרחת כ"כ, יען כי עיקר הטעם שאסור לומר בפניו רבי פלוני משום דלשון זה מורה שיש לו עוד רב, וכדי לציין זה מזה אומר רבי פלוני, והוי זה העדר הכבוד להרב שמרמז לו בפניו שיש לו עוד רב, והנה זה שייך רק ברב ותלמיד דעלמא, אבל לא במשה, יען כי לו יהא שהיה לו ליהושע עוד רב, אך הלא גם אותו הרב היה תלמידו של משה, שהרי משה היה רבן של כל ישראל, וא"כ אין בזה פחיתות הכבוד למשה, אבל בעלמא באמת אסור כן. .
(עירובין ס"ג ב׳) אדני משה. כלאם. מאי טעמא, דלאו אורח ארעא, דהו"ל כתלמיד שהורה הלכה בפני רבו כהכתב בס' מיני תרגימא בבאור הדבר, שהיה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אלא הולכים אחריו כתלמידים והם בני הנביאים, עכ"ל. ומפרש בגמרא דפי' זה צ"ל רק למ"ד בפסוק הקודם שנבאו על עסקי שליו או על עסקי גוג ומגוג, אבל למ"ד שנבאו משה מת ויהושע מכניס פשוט הוא מ"ש אדוני משה כלאם שקנא לכבודו או לצערו של משה. .
(סנהדרין י"ז א') כלאם. מאי כלאם. אמר ליה, הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם כודקשה לפרש מלשון כליה ממש, דהא לא חטאו בעונש מיתה בידי שמים, ומ"ש בדרשה הקודמת שחטאו משום מורה הלכה בפני רבו דחייב מיתה, הנה שם הוי ענינו עונש בידי שמים, וגם אין זה הוראה ממש אלא כעין הוראה כמש"כ שם, וגם קשה לפרש כלאם מלשון כלוא בית, דמאי שייך עונש זה לחטאם, לכן מפרש דקאי על כלית הנבואה שלהם, ור"ל שלא יוסיפו לנבאות, ונותן לו עצה לזה שיטיל עליהם צרכי צבור ויהיו טרודים הרבה ואין הנבואה שורה מתוך הטרדה. .
(שם שם) את השלו. כתיב שליו וקרינן סליו, אמר ר' חנינא, צדיקים אוכלים אותו בשלוה, רשעים אוכלים אותו ודומה להם כסילוין כזובמכילתא פ' בשלח איתא שהכשר שביניהם היה אוכלו ונתרז מיד, והרשע מצטער עד ל' יום, ומשמע שכולם לא ניקו מעונש לאכול בשלוה, וצ"ל דמדרשות חלוקות הן, או דכשר הוא במדרגה פחותה מצדיק והוא בגדר בינוני. .
(יומא ע"ה ב׳) וישטחו להם שטוח. אמר ריש לקיש, אל תקרא וישטחו אלא וישחטו, מלמד שנתחייבו שונאיהם של ישראל שחיטה, ומה ת"ל שטוח, מלמד שירד להם משטיחין משטיחין כחר"ל השליו היה עשוי לפניהם על הארץ בשטחים רחבים. ואינו מבואר כלל הכרח דרשה זו, ומה סאני ליה לפרש כפשטות הענין ששטחו את השלוים סביבות המחנה, ואולי מדייק הלשון וישטחו להם, דהול"ל וישטחו אותם, ולכן דריש ע"פ הפוך האותיות שטח – שחט, וכמו כבש כשב שמלה שלמה, ומפרש וישחטו להם כמו שדרשו במגלת אסתר על העץ אשר הכין לו – לו הכין, וה"נ להם שחטו. והבאור הוא שנתחייבו כליה מפני שבקשו להם בשר תאוה שיש בזה משום איסור שחוטי חוץ כנודע, עיין בחולין ט"ז ב' ולפנינו בפ' ראה (י"ב כ'). .
(שם שם) הבשר עודנו בין שניהם. אמר רב חסדא, אכל בשר אסור לאכול גבינה, אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השינים מהו, קרי עלי׳ הבשר עודנו בין שניהם כטר"ל אלמא דנקרא בשר, ואסור לאכול חלב כל זמן שהבשר בין שיניו, ועיין ביו"ד סי' פ"ט. .
(חולין ק"ה א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך